התגובות

אחרי לקיחת ההחלטה לעזוב את העבודה ולהקים עסק,

צריך לספר לחבר'ה בעבודה, למשפחה, לחברים ולאנשים בקהילת היישוב שלי.

פשוט פחדתי לספר.

פחדתי שיגידו לי – מה את משוגעת? מה את עושה דבר טיפשי כ"כ!?

פחדתי שיורידו אותי מהרעיון.

בסוף סיפרתי – אבל ממש בסוף.כשכבר לא הייתה דרך חזרה.

להפתעתי החבר'ה מהתעשייה (היי טק) מאד פירגנו. קיבלתי תגובות בסגנון

איזה אומץ!

כל הכבוד!

אני מקנא/ת בך!

הכי עניין אותם (בהיותם אנשי הייטק) הוא מה אני עומדת לעשות ואיזה רעיון יש לי.

אני חושבת שכל איש הייטק שני חולם על היום שבו הוא יעלה על רעיון ענק, יקים סטארטאפ ויעשה מיליונים.

דוגמה למשהו שדורש אומץ

היו גם תגובות כמו:

את צריכה לעשות מה שטוב לך (שבעיני זאת דרך מנומסת לאמר: “את עושה שטויות").

אמא שלי במעשיות האופיינית לה, אמרה: “זה רעיון נפלא, יש לי כסף ששמרתי בצד, אני יכולה לתת לך אותו – לא להלוות, לתת"

אבא שלי משתדל כמיטב יכולתו לשכוח את העובדה שאני פותחת עסק ומדי פעם שואל אותי אם מצאתי כבר מקום עבודה.

וכן, היו גם תגובות כמו אלו שחששתי מהם -

השתגעת? איך עוזבים משכורת כזאת!? היית סוחבת עוד כמה שנים.

אז זהו שאני לא רוצה "לסחוב". לא כמה שנים ואפילו לא יום אחד.

אני רוצה שהעבודה שלי והכישרונות שלי יהיו אחראיים באופן ישיר למה שקורה לעסק, לשורת הרווח וכמובן להנאה מהעסק.

"איזה אומץ" – זכתה בפרס התגובה השכיחה ביותר.

וגם זו שהכי הפחידה אותי.

כי לא חשבתי שמה שאני עושה דורש אומץ מיוחד – רק החלטה.

אבל כנראה שאני עומדת לגלות למה זה דורש אומץ.

מי אלו כל האנשים האלה שיכולים לבלות בוקר יום חול על שפת הים?
יש להם בן זוג שעובד בהייטק?

עכשיו אני יושבת בבית קפה על חוף הים ביום שמש באמצע החורף וכותבת על זה.

אני שותה בירה וכותבת.

יש לי זמן,

אני לא ממהרת,

זה בלתי נתפס.

בפוסט הבא:

ארגון הכספים לקראת ההליכה לאזור אי וודאות כלכלית